הפעם משתפת בהרהורים מימים רחוקים,
הקשורים בעקיפין למה שמתרחש כאן יותר מדי לאחרונה…

בשנת השירות השנייה שלי, במחלקת נשים ובית יולדות בתל השומר, התמודדתי עם החיים האמיתיים.
אמנם עצם ההתנדבות והחיכוך באנשים, בצוות הרפואי והמקצועי, יחד עם שגרת היום יום, היה בהם די.
אבל אני לקחתי את זה מאוד ברצינות, מה שגרם לי להשאר מעבר לזמן, לבוא בימי חופשה וחגים,
להיות אוזן קשבת וחלק מהסודות הכי אישיים של אנשים.

במחלקה הגניקולוגית ישנם חלקים משמחים וחלקים מאוד מתסכלים.
כך למשל, חדר 8 הוא חדר של נשים הנמצאות בשמירת הריון, בשל סיכון גבוה.
הן יכולות להיות מרותקות למיטה רוב ההריון… כדי לשמור על המתנה הזאת,
שהן ובני זוגן כה מייחלים לממש בפועל.
חדר אחר מיועד ל-IVF, אותם מקרים של שאיבת בייציות, הפרייתן והחזרתן לגוף.
נשים אמיצות שעברו כל כך הרבה, ועדיין עוברות גם כיום.

בחדר 9 היו המקרים האמבולטוריים. כלומר אלה שמגיעים לפעולות של אשפוז יום בלבד.
כך היה מאוד נוח לחבר בין מקרים והפכים, על אף שמעולם לא הצלחתי להבין,
את ההיגיון ההזוי שמאחורי הדברים.

למה כוונתי?

בחדר 9 היו נשים יקרות שהיו נשואות 8-9 שנים, ולא הצליחו להכנס להריון.
הן באו לבדיקת לפרסקופיה לבדוק מה קורה שם בגופן…
מאידך – היו בחדר 9 חיילות צעירות, שבאו לעשות הפלה…

היה לי עצוב!!! בגיל הייתי קרובה לחיילות.
בנשמה וברגש – התחברתי לקושי של הנשים, ולכמיהה שלהן להפוך לאמהות.
זוכרת שהיו לי שיחות עם האחות הראשית והצוות על כך.
ביקשתי לשים פרגוד הפרדה ביניהן.

זה היה קצת אכזרי:
מה שהאחת מייחלת לו ומוכנה לעשות הכל כדי לזכות בפרי בטן –
האחרת רק רוצה לזרוק ולהשליך מעליה!!!
הייתי צריכה להתייחס ברכות ובחמלה, לתת תשומת לב לכולן, לחלק את הקשב והזמן ביניהן,
על אף הסערה שהתחוללה שם מבפנים… זה היה ממש לא פשוט!

היום, כמו בכמה מקרים נוספים ומצערים לאחרונה,
שוב שמענו על תינוק שנשכח  במשך 7 שעות ברכב.
קשה להאמין כמה אנרגיה משקיעים כדי לזכות בילד.
כמה מתפללים שרק יהיה בריא ושלם בגוף ובנפש.
כשזוכים בכך בטבעיות, כשהופכים להורים מתוך בחירה ואהבה,
בשלום, בבריאות, בשמחה, בשפע וביחד – זה בכלל נס ובונוס ענק בעיניי.

רק תסבירו לי מה קורה כאן? האם תינוק הוא חפץ או מכשיר שניתן לשכוח?
לא מרגישים אם הוא איתנו או לא??? לא ניגשים אליו כל כך הרבה שעות?
לא מרגישים את חסרונו בחיבוק, ליטוף, האכלה, החתלה, מלמולים או בכי???!!!…..

אינני מאשימה חלילה. רק מהרהרת בקול.
משתפת בתסכול של נשים שאני מלווה, בהמתנה האינסופית לרגע המיוחל.
בתהליך קבלת החלטות משמעותיות כמו הבאת ילד לעולם בעצמן, או בתהליך אימוץ.
בהתמודדות הלא פשוטה של אמהות חד הוריות על כל המשתמע מכך.

אנו בימים של יציאה מהמצרים.
רבים חשים אנרגיות כבדות, בלבול, משהו לא ברור באויר.
כל מה שמתרחש כאן שייך לכולנו. לא רק למי שזה קרה לו או בסביבתו.
אני מאמינה שכאשר משהו מתרחש בסביבה שלנו – הוא בא לעורר גם אותנו.
יש לנו חומר למחשבה ולבדק בית כפרטיים וכחברה.

לפעמים עומס יתר, תחושת לבדות, אי וודאות, עומס מטלות, דאגות וכדומה –
גורמים להתכנסות פנימה, הסחת הדעת, התבודדות והתנתקות מהסביבה.
חשוב להשתדל למרות הכל, להקדיש מחשבה ותשומת לב גם למה שקורה מסביב.
לפעמים מישהו בסביבה כל כך זקוק להקשבה שלנו.
לא תמיד מוכרחים לתת תשובות…להיות חכמים או לדעת הכל…
רק להיות שם בנוכחות שקטה, בגוף ובנפש, להקשיב ולהרגיש מכל הלב והנשמה.

מאחלת לכולנו בשורות טובות, ימים של שמחה ואחדות.