היא ישבה על הכורסא, עיניה היפות היו עצובות ושפת הגוף מכווצת משהו. …"בחיים אני לא אתחתן"…אמרה. ראיתי לפני בחורה מטופחת, בעלת הופעה נאה, נראית בטוחה בעצמה. במבט ראשון התפלאתי איך בחורה כמוה מתקשה למצוא זוגיות. היא ספרה לי שהיא בעלת תואר שני, עובדת במשרה מכובדת עם שכר יפה.
שאלתי אותה מה מביא אותה לחשוב שהיא לא תצליח למצוא חתן. היא ספרה לי שהיא גרה עם ההורים, שהם מאוד שמרנים ומתערבים לה בחיים. הצורך לכבד את ההורים ולרצות אותם מצד אחד, והקול הפנימי שרוצה אחרת מצד שני, הובילו לקונפליקט לא פשוט.
ביקשתי ממנה להסביר לי למה היא חושבת שהיא אף פעם לא תתחתן. היא הסבירה לי עם דמעות בעיניים, שאין סיכוי שהיא תמצא מישהו שהיא תאהב וגם יענה לכל הדרישות של ההורים מהחתן המיועד.
נתתי לה לספר לי את כל מה שהיא חוותה לאחרונה עם ההורים. אחרי שהיא גמרה לספר, היא נרגעה מעט והרגישה הקלה.
מתוך הדברים שלה וממה שקלטתי משפת הגוף שלה, הבנתי שהקושי שלה הוא לא במה שההורים אומרים אלא בצורה שהיא מקבלת את זה.
הצעתי לה להצטרף אלי למשחק תפקידים שבו היא בתפקיד ההורים ואני בתפקיד שלה. ראיתי שהיה לה קל מאוד לשחק את תפקיד ההורים. הרי היא מכירה כל כך טוב את מה שהם אומרים… כשהגיע הזמן שלי להגיב בתפקיד שלה, הראיתי לה איך ניתן להגיב אחרת. לימדתי אותה שאפשר להקשיב להם מתוך כבוד, ועדיין להיות נאמנה לעצמה. היא ראתה שאפשר להגיב בצורה אסרטיבית בלי לפגוע ובלי להיפגע.
כשסיימנו את משחק התפקידים היא חייכה בהקלה ואמרה, שבפעם הראשונה בחייה היא מבינה שיש דרך אחרת להתמודד עם ההורים. כשהיא קמה לצאת, היא הודתה לי בחיבוק חם וצעדה לכיוון הדלת. הצעדים שלה הראו ביטחון עצמי ואמונה בכוחותיה.