כבת דור שני לאב ניצול שואה, ואם שהגיעה ארצה מאירופה בהיותה בת שנתיים,
נושא השואה מאוד קרוב ללבי.
יש הבדל משמעותי בדרך בה חוויתי את זיכרון השואה כילדה,
הן בבית, בביה"ס, בתנועת הנוער וככלה לשעבר לניצולי שואה,
לבין נקודת המבט וההתבוננות שלי בנושא כיום.

בתקופה בה אבי חלה ואושפז, וכחלק מהטיפול בו,
היו לנו שיחות נפש ארוכות ועמוקות, וסגירת מעגלים גם בנושאים הללו.
בנוסף, לפני שנתיים לערך, ערכנו אימא שלי אחותי ואני טיול שורשים לסלובקיה.
אימא נולדה בדונייסקה סטראדה (דונאסהרדוהייל) הסמוכה לווינה.
ביקרנו בבית הקברות היהודי בעיר בה קבור הסבא רבא שלה,
המקובל הרב יצחק אהרון פעדערווייס זצ"ל, מגדולי הדור.
היה מרגש לראות את העיניים הנוצצות של אימא והשמחה שהציפה אותה, כפי שאמרה:
"בגילי (אלמנה בת 82) אני כבר לא יכולה לעבוד או להתנדב.
רציתי לעשות משהו מיוחד שישאיר חותמת… והנה זכיתי להגיע לכאן,
ולהיות בציון של הסבא רבא שלי יחד עם בנותיי."
נקודת חיבור נוספת, מהותית ומשמעותית ביותר עבורי מחברת אותי לנושא השואה,
טיול השורשים המשפחתי והעבר המשפחתי שלי בהיבט המקצועי.
במסגרת הקליניקה אני מנחה מטפלת ותומכת בתהליכי שינוי.
היכולת לשים אצבע על מקור הקושי, הכאב, הרגשות והדפוסים המעכבים, שחרור ופריצת דרך,
מפגיש אותי עם רבים וטובים בסדנאות ובמפגשים אישיים, ביניהם בני דור שני ושלישי.
לראות ניצוץ של תקוה בעיניים ותהליך שינוי מבורך ואופטימי, זו זכות גדולה.

במסגרת לימודי התואר הקדשתי זמן לחקירה ולמידה בנושא השואה והקולנוע.
השפעתה של השואה על בני דור שני ושלישי,
כפי שבאה לידי ביטוי בסרטים הדוקומנטריים בכלל, ובשנות האלפיים בפרט.
טיול השורשים וכתיבת העבודה היו עבורי הזדמנות,
לחלוק כבוד לקרובי משפחתי היקרים, ולכל הנספים בשואה.
היה לי חשוב להתעמק בנושא כדי לבדוק האם חל שינוי בשנים האחרונות,
ביחס של בני דור שני ושלישי לזיכרון השואה, ולמה שהיא מסמלת עבורם.
(אגב, עסקתי גם בשינוי המהותי שחל ביחס של בני דור שני ושלישי לשואה בקרב העם הגרמני).

במהלך הכתיבה עלו בי תהיות רבות והתנגדויות מחד ורצון להעמיק ולחקור מאידך.
על אף הקשיים וההצפה הרגשית, והרצון להניח את הנושא המעיק הזה מאחורי,
הרגשתי שבעצם הכתיבה כשאני מעוררת בתוכי את הזיכרונות והכאב,
הגעגוע לאבא ולמשפחתו שלא זכיתי להכיר, דרך מסע השורשים הפיזי שלי עם משפחתי,
ודרך המסע הפנימי הנפשי שאני עוברת, אני עושה תיקון עבור אבא ומשפחתו,
ועבור כלל הניצולים ומשפחותיהם.
אני מאמינה כי עלינו כעם וכיחידים לוותר על דפוס הקורבן ועל ההישרדות,
ולמצוא את נקודות החיבור והאחווה האנושיות, ביננו לבין עצמנו, ביננו לבין שכנינו,
וביננו לבין דור שני ושלישי לשואה של הגרמנים.
חשוב ולא ניתן כמובן לשכוח, ויש לשמר את הזיכרון,
ובעיקר להסיק מסקנות ולהפיק לקחים, כדי ששואה כזאת לא תתרחש שוב לעולם,
לא לעם היהודי ולא לאף עם או קבוצה אנושית כלשהיא.
אני רואה בכך סגירת מעגל ושליחות אישית להזכיר לעצמנו מאין באנו,
ואיזו אחריות יש על כתפינו בלהיות דוגמא אישית,
ולנהוג בהגינות לכל אדם, אומה, שכן ויציר נברא, ללא הבדלי דת גזע מין או לאום.

כדי שנהייה ראויים באמת להיות "אור לגויים" ולהנציח את נשמות היקרים לנו,
המשפחה והעם כולו בדרך חיובית.
לסיום, אני ממליצה למי שהנושא חשוב ומעורר רצון ללמוד עוד ולהעמיק מעבר ליום השואה,
על הספרייה לקולנוע הממוקמת בסינמטק ברחוב הארבעה בת"א.
ניתן לצפות שם בסרטים ולקרוא מחקרים וחומר רקע רב בנושא.
(חלק מהסרטים או חלקים מהם מופיעים גם ביו-טיוב).

הסרטים שאני אישית חקרתי וממליצה לראות, שיצרו שינו בנקודת המבט שלי הם:

• אל תגעו לי בשואה / אשר טללים 1994
• אחת שתים שלוש ארבע – מגרמניה היטלר בא / תמי גרוס 2002
• שישה מיליון ועוד אחד / דוד פישר 2011

שנדע לזכור ולכבד את העבר,
להתחבר לכוח הסליחה ולחיים בתדר אהבה,
כי זו הדרך הבריאה ביותר לזכור ולהנציח מתוך חירות ועצמאות.